בישראל חל חוק השמות, (התשט"ז-1956), חוק זה מסדיר את ענייני רישום שמו, שם משפחתו ושמות ילדיו של כל אדם.
על פי החוק (סעיף 10) כל אדם בוגר רשאי לשנות את שמו או את שם משפחתו, אם לאדם הבוגר ששינה את שם משפחתו ילדים קטינים, ילדיו הקטינים מקבלים בכך את שם משפחתם החדש.
(קטין שאחד מהוריו שינה את שם משפחתו לשם משפחתו של ההורה האחר יקבל על ידי כך את שם המשפחה המשותף).
שינוי השם נעשה ע"ג טופס מיוחד לכך ובו מודיעים על כך לשר הפנים, אשר רשאי לפסול את בחירת השם אם לדעתו יש בכך משום פגיעה ברגשות הציבור או כוונה להטעיה (סעיף 16).
השר אינו רשאי לפסול שם מהסיבה שהשם נבחר עקב קשר בין ידועים בציבור.
כל אדם במדינת ישראל חייב להיות בעל שני שמות לפחות: שם פרטי ושם משפחה.
אפשר לשאת בשני שמות משפחה לכל היותר, ובמספר שמות פרטיים.
אדם מקבל את שמו בלידתו.
הורים שהם נשואים או ידועים בציבור, שם המשפחה של ילדם יקבע לפי שם המשפחה של האב - רשאים ההורים להסכים כי ילדם ישא את שם המשפחה של האם או שישא את שמות המשפחה של שניהם.
להורים שאינם נשואים ואינם ידועים בציבור - יקבל הילד את שם המשפחה של האם.
את שמו הפרטי מקבל התינוק מהוריו ואם אין הסכמה ביניהם רשאי כל אחד להעניק לילד שם פרטי.
אם ההורים אינם נשואים ואינם ידועים בציבור, זכותה של האם להעניק שם פרטי לילד בעצמה.
לאחר נישואים רשאי כל אחד מבני הזוג להמשיך ולשאת בשם משפחתו הקודם או לאמץ לעצמו את שם המשפחה של בן הזוג או להוסיף את שם בן הזוג לשמו.
שני בני הזוג יכולים להחליט על בחירת שם משפחה חדש לשניהם או על בחירת שם משותף, אותו כל אחד מהם יצרף לשם המשפחה הקודם שלו.
אדם שיש לו בן זוג ידוע בציבור יכול להחליף את שמו לשם בן הזוג.
לאחר גירושים רשאי כל אחד מבני הזוג לחזור לשם משפחתו הקודם.
לכל אדם זכות לשנות את שם משפחתו ואת שמו הפרטי.
הורים זכאים לשנות את שמו הפרטי של ילדם. לשם שינוי שם משפחתו הם צריכים לפנות לבית המשפט.
על פי החוק - מותר לשנות שם פעם ב-7 שנים, אלא אם האדם התחתן או התגרש, או שניתן לו היתר לכך ממשרד הפנים.