הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר", הוא הבסיס לאיסור עדות שקר במשפט העברי.
עדות שקר אסורה כמעט בכל שיטות המשפט והכוונה היא לעדות הניתנת בבית משפט ומכילה דברי שקר וכזב או הסתרה מכוונת של האמת. עדות השקר היא מעשה חמור העלול להכשיל את בית המשפט ולהביאו לפסיקה המעוותת את הצדק.
החוק הישראלי מחמיר וקובע ענישה של עד שבע שנות מאסר על מתן עדות שקר ביודעין.
עם זאת, קיימת הבחנה ברורה בין שקר ממשי וזדוני ובין אי אמירת אמת שלא מדעת ושמקורותיה תמימים. מקובל כי בני אדם טועים, זיכרונם כושל , מעידים באמירות פרשניות, מעידים מתוך אמונתם הפרטית בתום לב ומוסרים מידע שגוי מבלי דעת או תוך שהם מאמינים כי אמת הוא - כל אלה אף כי אינם אמת לא נחשבים כעדות שקר, כדי שעדות תחשב כעדות שקר צריך שיתקיימו היסודות של "מחשבה פלילית" (כוונה פלילית ומעשה פלילי).
יש שיטות משפט בהן אין עדות של חשודים בשבועה ומכאן - כל אמירה שלהם אינה בבחינת עדות שקר (במשפט הצרפתי למשל).
תצהיר בכתב (במובנו המשפטי) שנעשה על ידי אדם כמוהו כעדות בבית המשפט גם לעניין עדות שקר.